טורקיה אאוט – כרתים אין
איך מעבירים חמישה לילות בכרתים, עם ארבעה זוגות, שלושה דורות, שתי ילדות ותינוק אחד – כולם בני משפחה אחת
לפני הכל - וידוי קטן.
כשאני ובן זוגי חשבנו על כרתים, דמיינו חופשה משפחתית אינטימית ורגועה, רק אנחנו ובננו הפעוט, במלון משפחתי צנוע בחוף מבודד שאף ישראלי לא מגיע אליו. במלוא הכנות – זו היתה התוכנית המקורית. לא יודעת איך, מצאתי את עצמי מודיעה לבני המשפחה המורחבת שהשנה אנחנו עושים את חג הסוכות בכרתים, כל זאת מול עיניו ההולכות ונפערות של בן זוגי האומלל שבאותו רגע הבין שהנה – חופשת החג השקטה שהוא כל כך חיכה לה, הולכת ונשמטת מידיו והוא לא יכול לעשות בעניין דבר.
אחרי שערפל ההתלהבות הראשונית של כולם התפזר, החלו לצוץ הבעיות. הסתבר שלהחליט על כרתים כיעד היה החלק הקל, ובכל מה שקשור לתכנון החופשה עצמה, מדובר במשימה שלטובתה צריך להזעיק את הצוות של משימה בלתי אפשרית. רק כדי להבהיר את התמונה, חשוב להכיר את מניין המשתתפים.
בין הנוסעים נמנו אנחנו – דהיינו בן זוגי, אני ובננו בן השנה, שחולמים על כרתים בעיקר בגלל מאכלי הים הטריים, ואוהבים את החופשה שלנו ספונטנית ובאווירה כפרית ואותנטית. אחי, אשתו ושתי בנותיהם בנות ה 3 ו 5, שלגמרי בטוחים שאם הם כבר הסכימו לוותר על טורקיה, אז רק בתנאי שלוקחים דיל הכולל כלול עם בריכה וכמה שיותר קרוב לעיר המרכזית כי אין להם שום כוונה לזוז יותר מידי. אחי השני ואשתו הטריה מאוד, שכל מה שאותם מעניין, באופן טבעי, זה השקט שלהם וכמובן, כמה שיותר פרטיות. אמי, פריקית של טיולים ומסעות, שסולדת עד בחילה מחופשות המוניות וממקבצי ישראלים וחייבת להיות במרחק הליכה מהים אחרת מה הטעם בכרתים? ואבי ואשתו, שומרי המסורת, שהסכימו לחופשה הזו ברגע אחד של חולשה בעיקר משום שמעולם, אבל מעולם, הם לא נסעו לחול בחג, ושממש לא צריכים את המלון שלהם מפואר כי הם בכלל אוכלים כשר, ומתכוונים להביא פסטה, פסטרמה ומלפפונים חמוצים מהבית. כן, הבנתם נכון, הורי גרושים – אבל אל תיכנסו לזה. גם ככה המצב מספיק מסובך. תוסיפו לכך את העובדה שזו פעם ראשונה שאנחנו נוסעים כל המשפחה לחו"ל ביחד, והנה לכם תסבוכת משפחתית שגיסתי סיכמה במשפט אחד ציני אך מדויק: "הולך להיות 'מצחיק'".
אז הנה הספוילר הראשון – הסוף של הסיפור הזה הוא דווקא טוב. כנראה שחלק מההחלטות שקיבלנו היו נכונות, כי בסופו של דבר לא רק שנהנינו אלא שחזרנו חברים טובים עוד יותר. והנה הספוילר השני – לא לקחנו דיל הכל כלול, וגם זה כנראה חלק מסוד ההצלחה. אז לטובת אלו מכם ששוקלים לצאת לחופשה בכרתים הנה כמה מהרשמים שלנו לגבי חופשה בכרתים.
ההחלטה החכמה הראשונה שקיבלנו היתה ליסע לכרתים במהלך החגים בספטמבר, ולא במהלך חודש אוגוסט. מבחינת המחירים ההבדל הוא שמיים וארץ, או ליתר דיוק בדיוק חצי, ומבחינת מזג האוויר זה אפילו עדיף. זה הוביל אותנו להחלטה האמיצה השנייה שלנו - לא לקחת דיל, ולא לקחת הכל כלול. אני מודה שבעניין הזה לא ממש התחשבתי בדעת האחרים, או הרוב, אלא נקטתי בגישה הטוטליטרית, תוך שאני משתמשת בטיעון השחוק אך האפקטיבי של "כשאתם תארגנו אתם תחליטו". מבירור יסודי אך מהיר, התברר לי שמלונות הכל כלול בכרתים הם למעשה יצור כלאיים שהומצא בעיקר בשביל הישראלים שהרומן שלהם עם טורקיה נגמר, ושלמרות כל הרצון הטוב הם עדיין רחוקים מלעמוד בסטנדרטים ובשפע של מה שהתרגלנו לקבל בביתה של השכנה הבוגדנית. מה גם, שבכל הנוגע לאוכל, הרי ידוע שהטברנות של כרתים הן גן עדן קולינרי ששום בופה באורך שני קילומטר לא יכול להחליף, וככה די בקלות, נעלמה המוטיבציה הראשונה לקחת מלון הכל כלול.
גם למוטיבציה השניה, הכלכלית, היתה השפעה. גילינו שבניגוד למחירי הדילים המחושבים לפי אדם, מחירי הלינה במלונות בכרתים מחושבים לפי חדר. תוסיפו לכך את העובדה שבספטמבר התעריפים צונחים לרמה של זול עד מגוחך והנה קיבלתם חדר ל 4 עם בריכה ומרפסת לים במחיר של 50 עד 70 יורו ללילה בממוצע, לא כולל ארוחות. בקיצור, בלוטות הטעם ומצב המזומנים בכיס הובילו אותנו לוותר על דיל שבו הכל כלול, ולהזמין טיסה ומלון בנפרד דרך סוכנת הנסיעות שלנו.
אני לא אלאה אתכם במה שעברנו עד שהחלטנו על מלון. מה שחשוב זה שלא הסתמכנו רק על התמונות באינטרנט אלא בעיקר על המלצה של סוכנת הנסיעות שלנו שבדיוק חזרה משם וידעה לדווח לנו ממש "מהשטח". למקום קראו "מרני ווילג'", והוא ממוקם בכפר קטן, חצי שעה נסיעה משדה התעופה, וכקילומטר מעל חרסוניסוס הגדולה. נכון שהוא לא היה על הים כמו שחלקנו חלמנו ונכון שזה הצריך אותנו לשכור רכבים, אבל מהשניה הראשונה שהגענו הבנו שזה מה שנקרא "בול פגיעה". חדרים מקסימים ומרווחים עם מטבח מאובזר להפליא. לכל חדר מרפסת קטנה עם נוף מהמם לים ולהרים שמסביב. ליד החדרים בריכת שחיה גדולה, גינת משחקים לילדים, פינות ישיבה מוקפות בירק ופרחים, גינון מוקפד, והשירות – הכי חייכני ואדיב שאפשר לבקש. דווקא הריחוק מהים ומהעיר התברר כיתרון. במרחק הליכה מאתנו התפרשו שלושה כפרים קטנטנים, אותנטיים, שסיפקו לנו לחם טרי בכל בוקר, מסלולי טיול מתונים ורגועים לשעות המתות, ושפע של טברנות עם אוכל אלוהי ואווירה יוונית לשעות הערב.
אחרי שהגענו, סקרנו את החדרים וראינו שהמצב הרבה פחות נורא ממה שחשבנו, שלחנו צוות מיומן להסתער על הסופר המקומי בעיר ולקנות את כל המצרכים שיספיקו ל 6 הימים הקרובים ובעיקר לארוחות השחיתות המשותפות שעשינו בכל בוקר. הצוות חזר עם 60 יורו פחות, אבל עם סלים עמוסים בתוצרת מקומית טריה ומעוררת תיאבון, וכמובן, עם בקבוק גדול של ראקי, שזה העראק של כרתים, שבכל סוף יום נפתח ומה שנקרא - "סגר את הפינה". נכון שבהתחלה הארוחות בוקר האלה היו בעיקר בשביל הקיבה, אבל ככל שהימים עברו הן הפכו למדורת השבט שלנו – המקום שבו נזכרים במה שהיה אתמול, מקבלים החלטות משותפות להמשך היום, ומתחילים לחשוב גם על מחר. וכך, בשעה ששכנינו האירים והגרמנים הלומי הבירה ניצלו את שעות הבוקר כדי לתת לעורם הלבן והאומלל להתאושש ממנת היתר של השמש שקיבל אתמול, אנחנו צברנו עוד שעה וחצי שבה שלושה דורות של אותה משפחה פשוט נהנים אחד מחברתו של השני, ומעבירים עוד קצת זמן ביחד.
מסתבר ששישה ימים בכרתים עוברים ממש מהר. בעיקר כשמשלבים בהם טיולים שלא מצריכים נסיעות ארוכות מידי, ארוחות צהריים וערב בטברנות מקומיות וכמובן הרבה ים. יום אחד הקדשנו לאזור רמת לאסיטי, שהוא בעיקרו אזור חקלאי בלי הרבה אטרקציות מרעישות. עיקר העניין פה זו החוויה האנתרופולוגית וההזדמנות החד פעמית להציץ לאורח חייהם של התושבים המקומיים, שהזדקנו ביחד עם הכפר שלהם מבלי לשנות בו או בעצמם דבר ונראה כאילו הם יושבים בפתח אותו בית, עם אותה מקטרת ואותה שמלת אלמנות שחורה כבר 30 שנה, אם לא יותר. את הפעוט שלנו הטיול פחות עניין, בעיקר בגלל שאת רובו הוא עשה בתוך כיסא תינוק ברכב, אז אפשר להבין. אבל שתי האחייניות הקטנות שלי דווקא מצאו לא מעט עניין בפרצופים המסקרנים, חרושי הקמטים שהביטו אליהן מפתחי הבתים. חלקנו החליטו גם להיכנס למערת זאוס, בלי הרבה ציפיות, כי הרי מערת נטיפים כבר יש לנו בארץ. והנה, חיכתה לנו הפתעה נעימה – חמורים שלקחו אותנו (יותר נכון, את הילדים) למעלה וגרם מדרגות ארוך וחשוך שהוריד אותנו למטה – מקור לסיפורי גבורה בסגנון "איך לא פחדתי מהחושך" ו"אני הלכתי לבד בלי יד" שהעסיקו את הספסל האחורי ברכב כל הדרך חזרה.
יום אחר נסענו לאלונדה, במטרה להפליג לאי המצורעים. אם אתם אפילו שוקלים להפליג לשם גם, אל תעשו את הטעות שאני עשיתי – ותקפידו לקרוא את הספר "האי של סופיה" לפני הטיול, ולא אחרי. רק כשקראתי את הספר הבנתי את המשמעות הנוראה של האי לגבי מי שנשלח לשם ואת תחושות האובדן והבדידות שליוו את אלו שנאלצו, בעל כורחם ובניגוד לרצונם, לעשות את הדרך מהכפר פלאקה לאי ספינלונגה, כנראה מבלי שיוכלו אי פעם לשוב אל חייהם ומשפחתם. שמסתכלים על האי הנטוש הזה וחושבים שאנשים באמת נודו אליו רק לפני חמישים שנה, זה גורם לך להעריך אפילו עוד יותר את אלו שהקדישו ומקדישים את חייהם לרפואה.
דווקא מבחינת החוף מצאנו שהאזור של אלונדה פחות אטרקטיבי. החוף של פלאקה מכוסה בחלוקי נחל גדולים, גרסה יפה לחול ים אך מאוד לא פרקטית בכל הנוגע לילדים. גם מהחוף באלונדה, שמשמש לא רק לרחצה אלא גם כמעגן לאוניות, לא התלהבנו, כי הרי חופים עם זפת ושמן מנועים יש לנו בשפע גם בארץ. ובכל זאת, לא ויתרנו והמשכנו עם הרכב על גבי שביל עפר אל תוך חצי האי הנטוש למראה, שנמתח מקצה המפרץ ממש אל תוך הים. אחרי כמה דקות נסיעה שנראו כמו בזבוז זמן מוחלט ושנייה לפני שעשינו סיבוב פרסה, גילינו סידרה של מפרצים קטנטנים וריקים, עם חוף ים כל כך נקי, חולי וזהוב, שאין לי ספק שהעובדה שבשום מקום אין שלט או סימן לקיומם זה משהו מכוון.
ובכלל – אני חייבת מילה אחת או שתיים על החופים של כרתים. אחרי שניסינו בכל יום חוף אחר, הגענו למסקנה שזה בכלל לא משנה לאיזה מהחופים הולכים. בכולם מים צלולים, כולם נקיים להפליא וכולם גורמים לך להבין באיזה מצב ג'יפה, סליחה על הביטוי, נמצאים החופים שלנו. ועוד מילה אחת אחרונה על ילדים בכרתים. זה לא סתם שכמעט לא שמעתם עליהם. גם אנחנו כמעט ולא הרגשנו אותם, וזה לא בגלל שהם מחונכים או מושלמים. תאמינו לי - הם לא! זה בעיקר בגלל העובדה שכרתים היא כל כך ידידותית לילדים, שזה לא משנה מה תעשו ולאן תלכו. אחרי שהבנו שאפילו בטברנות יש פינה ובה חוברות צביעה, פאזלים ומשחקים לילדים בכל הגילאים, זנחנו את העיסוק בשאלה "מה נעשה עם הילדים" לטובת התנהלות הרבה יותר ספונטנית, ולהודות על האמת, גם הרבה פחות יקרה.
באמת שאנחנו לא יודעים איך עברו שישה ימים. הם פשוט עברו. ובאופן מפתיע, הם עברו בכיף וכמעט בלי משברים. החופשה המשפחתית הוכתרה כהצלחה, כרתים הוגדרה כיעד מועדף ואנחנו גילינו על עצמנו שבניגוד לכל מה שחשבנו, אנחנו דווקא כן משפחה שיכולה לסוע לחול ביחד, ועדיין להישאר חברים. איך אמר אבא שלי ביום האחרון: " בפעם הבאה, 10 ימים, לא פחות!" ואם הוא אמר, אז מי אני שאפקפק?
לפרטים והזמנות פנו אלינו בטל' 03-9436000
או מלאו טופס צור קשר ונחזור אליכם בהקדם.